Category Archives: Hebrew

How NOT to treat your customers – Part 2

This is a direct continuation, or epilogue, of the original How NOT to treat your customers post, so apologies to my English readers – I switch to Hebrew 🙂

אז זהו, סוף סוף (בדיוק שבוע אחרי) אני מנוי של חברת פלאפון. לא היה קל. חמי עוד הספיק לבקר פעם נוספת (ולגלות שאין צורך), ואחרי 24 שעות שקיבלתי את הסים המיוחל – עדיין הייתי במצב זומבי.
לטובת מי שלא עבר מפעיל בחייו אסביר שמצב זומבי הוא מצב שבו אתה עדיין חצי מנוי של שתי הרשתות. אתה מסתובב עם שני מכשירים, וכמו הבדיחה על השוטרים – אחד משמש לשיחות נכנסות, אחד לשיחות יוצאות. הודעות טקסט? קרוב לוודאי שבישן, אבל יש גם סיכוי סביר שלא קיבלת הודעות שנשלחו אליך.

באופן עקרוני המעבר אמור לקחת 3 שעות אך כעבור 24 שעות שראיתי שעדיין אני זומבי התקשרתי לפלאפון. אחרי עינוי בתפריטים הקוליים (חכו לפוסט על זה) והמתנה של 10 דקות (אני לא מגזים) הגעתי לנציג שהסביר לי שזה צריך לקחת 3 שעות אבל לפי מה שהוא רואה, אחד השלבים נכשל ולכן התהליך הפסיק. בואו נחשוב רגע… אם לא הייתי מתקשר, מישהו היה שם לב שיש בעיה? אני בספק.

זהו אחד החוליים של השרות באשר הוא (כן, אנחנו עדיין בנושא חווית המשתמש). המילה הלועזית היא Transactional, כלומר מבחינת מי שאני מתקשר אליו, אני רק איזה שהיא טרנזקציה קטנה. ביקשתי, ילחצו על כמה כפתורים וסיימו את הטיפול מבחינתם. לא לוקחים את הטיפול בלקוח כמשהו הוליסטי.

לזכותו של הנציג שדיבר איתי, הוא הבטיח לעקוב ולחזור אלי. הוא אכן התקשר לאחר שעתיים להגיד שעדיין לא עברתי (ברור…), וזה בטיפול – אבל הוא לא התקשר שוב אחרי שהסתיים התהליך. מי שכן התקשר היה מנכ”ל פלאפון מר גיל שרון. טוב, לא הוא – הודעה מוקלטת שלו שמברכת אותי על ההצטרפות. אתם יודעים מה? אם נציג אנושי היה מתקשר לברך אותי, לא צריך מנכ”ל או סמנכ”ל – זה היה נותן לי תחושה באמת טובה. אם פספסתם את הפוסט הקודם שמפנה למאמר המדבר על שרות אישי זה הזמן לקרוא –

Why you should not confuse ‘personalisation’ with ‘personal’

ומכיוון שצרת רבים חצי נחמה (או נחמת טפשים), במוסף ממון של ידיעות אחרונות בסוף השבוע האחרון מתפרסם מכתב של לקוח של פרטנר – שסבל יותר ממני. גם פה, שרות הוליסטי ולא טרנזקציונלי (איך אומרים בעברית?) היה משפר את חווית המשתמש ומקטין את ההוצאות של המפעיל.

דני שדה ידיעות אחרונות 26.3.11

וכדי לסיים ברוח טובה, להלן חידון.
נניח שאתם רוצים לשדרג את מהירות האינטרנט בביתכם. אתם מתקשרים לבזק (או HOT), ומבקשים שדרוג (אני מתעלם כרגע מהטרחה להתקשר גם לספק השרות). ונניח שיש לכם גם שאלה טכנית שהבחורה על הקו לא יודעת לענות עליה. מה לדעתכם היא תעשה (ומה הייתם רוצים שהיא תעשה)?

  1. תסיים את הטיפול בכם ותבקש ממכם להתקשר למוקד השרות הטכני (ולהמתין עוד 10 דקות)
  2. תסיים את הטיפול בכם ותעביר אותכם למוקד השרות
  3. תסיים את הטיפול בכם, תעביר אותכם למישהו ספציפי במוקד השרות ותסביר לו את המצב כדי שהוא יענה לכם “שלום אריה” וימשיך בדיוק מהיכן שהקודמת הפסיקה

ברוב המקרים תזכו למספר 1 או 2, במקרים מסויימים תזכו למספר 3 – אשר מבחינת חוויה הוא די סביר ומספק, נכון ?
ההבדל העיקרי בין 1/2 לעומת 3 הוא שבמספר 3 נחסך מאיתנו הצורך “להתחיל” את השיחה מחדש. בייחוד שמדובר בגופים שנותנים שרות לא מדהים, יש איזה שהוא מתח בתחילת השיחה – להמתין, לעבור תפריטים לא ברורים, לשוחח עם נציג חדש ולהתחיל לשטוח את טענותינו/בקשותנו שוב כאילו אנחנו עובדים בשבילם. המתח הזה גורם לנו לתחושה לא נעימה שבטווח הרחוק משפיעה באופן שלילי על הזכרון שלנו של החוויה ונותן השרות.
אז האם מספר 3 הוא החוויה האולטימטיבית? היא בהחלט טובה יותר, אבל אפשר אף יותר – וזה מה שקיבלתי !

במקרה שלי, הנציגה התנצלה שהיא לא יודעת לענות על השאלה. היא ביקשה ממני להמתין ואז היו איתי על הקו שני אנשים – הבחורה המקורית ונציג טכני. היא הסבירה לו, ביקשה ממני לשאול את השאלה, ורק לאחר שהיה ברור שכל התשובות נענו – סיימו איתי את השיחה.
לא הרבה יותר אנושי? לא חוויה נעימה יותר? זה כמו לקחת את הלקוח ביד, ולהביא אותו לנציג אחר אבל להמשיך את הטיפול איתו עד הסוף.

זו לא טרנזקציה. זה שרות ! זוכרים את הדוגמה של Apple בפוסט המקורי?

An innocent ad

Apologies to the English readers: I am planning to write most of my posts in English, but some things are better off said in Hebrew. This post is one of them…)
Apparently the mail notifications for posts in Hebrew and the way it looks on IE are a bit messed (I fixed the IE formatting with a lot of blood). I guess someone is trying to tell me to stick with English 🙂

מודעה אחת תמימה

ערב אחד, בעודי הולך לתומי ברחוב בגבעתיים, צדה את עיני המודעה הבאה על לוח המודעות:

לכאורה, מודעה פשוטה ותמימה של ילד קטן שמנסה להשלים הכנסה. אבל, במחשבה נוספת, יש בה הרבה יותר. אפשר ללמוד ממנה, למשל, על יוזמה עסקית, על מערכת החינוך ועל מה שביניהן.

היוזמה – מעניין מאיפה הגיע הרעיון. בהנחה שהסיבה ליוזמה היא לא כלכלית במטרה לתמוך בהורים (לא סביר, שכן המודעה פורסמה בגבעתיים), היא כנראה ניסיון של הילד להרוויח דמי כיס. חינוך לעסקים בגיל צעיר הוא נהדר (מי שלא קרא את הספר אבא עשיר, אבא עני של רוברט קיוסאקיזה הזמן), אבל האם היוזמה הגיעה מהורה, מהילד (יותר סביר) או ממערכת החינוך (הלוואי)? האם מישהו מאלה מלווה את הילד מור בתחום השיווק, וילווה אותו כאשר ייכשל?
.
השיווק – למי פונה המודעה? לתלמידים בכיתות א’ עד ג’ ? הם לא ממש מסתכלים על לוחות מודעות (שלא לדבר על זה שתלמידי כיתה א’ עוד לא קוראים אותיות בכתב). אז אולי להורים? אבל, האם הורה ייקח ילד בן 13 (כיתה ח’?) ללמד את ילדו שיעורים פרטיים ? קשה לי להאמין. ואם ישקול לקחת, אני מאמין שהפורמט של המודעה יעורר ספקות אצל כל הורה.
.
הפורמט – כתב יד! מתי בפעם האחרונה ראיתם מודעה בכתב יד (שלא ברוסית על ידי עולה חדש שמנסה למצוא עבודה בניקיון)? ממתי ילד בן 13 כותב בכתב יד ולא במעבד תמלילים על המחשב?
יתר על כן, מודעות נוספות של אותו ילד נמצאו בסביבה, והן כולן עבודת יד – כל אחת שונה מרעותה, לא צילום/סריקה. אז או שאין מחשב בבית או בבית הספר או שהילד פשוט היה נחוש בדעתו לכתוב מודעות “עכשיו”.
כשמעלים קמפיין שיווקי כזה, כדאי גם להשקיע בבדיקת איכות, לבקש חוות דעת שנייה. הפורמט הידני וטעויות הכתיב במודעה (לצערי טעויות כתיב נפוצות גם במודעות “אמיתיות”), גם אם הם נותנים איזו תחושה של אותנטיות, עלולים להרתיע לקוחות פוטנציאלים.
.
האכזבה – לאור השיווק והפורמט הבעייתיים, הסיכוי שהורים או ילדים יתקשרו למור לבקש שיעורים פרטיים הוא אפסי (והלוואי שאני טועה). האם מור יתאכזב? בטוח. האם יהיה מי שילווה אותו ויוודא שהאכזבה תתועל לטובת שיפור היוזמה הבאה ולא תדכא את היצר היזמי של הילד? האם יהיה מי שילמד את הילד שחומות גבוהות הן רק אמצעי לוודא שאתה שאפתני מספיק? (האנלוגיה באדיבות רנדי פאוש – Randy Pausch – גגלו “ההרצאה האחרונה” ולא תתאכזבו.)
.
איכות מערכת החינוך – שתי שאלות:
א’ – למה ילד בכיתה א’-ג’ זקוק לשיעורים פרטיים בחשבון? הרי אלה השנים הכי חשובות בנושא יסודי. איך הגענו למצב שבכיתות אלה המורים לא עושים את עבודתם?
ב’ – איך זה שילד בן 13, בסוף בית ספר יסודי, עדיין כותב בשגיאות כתיב? מה זה אומר על שיעורי העברית?
.
אז מה היה לנו שם ?
מערכת חינוך לקויה שבה תוצר אחד (מור) מנסה לתקן תוצרים אחרים.
יוזמה עסקית בוסרית של יזם מתחיל, אשר קרוב לוודאי נעשית ללא הנחיה ונידונה לכישלון, מה שיביא (בסבירות גבוהה) לדיכוי יצר היזמות אצל הילד הזה.
.
האם זה היה יכול להיות אחרת ? כנראה
אם מערכת החינוך הייתה מקנה לילדים את היסודות הבסיסיים בחשבון ובעברית  בצורה טובה, לא היה צורך בשיעורים פרטיים לילדים בגילאים כאלה, ומור כנראה לא היה טועה בכתיב.
אם מערכת החינוך הייתה כוללת איזה שהוא אלמנט של “אימון לעסקים”, לעודד יזמות, ללוות את הילדים – הדור הבא היה נראה אחרת (והיה מתעסק בדברים אחרים חוץ מ-facebook). בימי הביניים ילדים בגיל של מור היו שוליות, מתחילים ללמוד מקצוע ולהתמחות בו. לא, אני לא טוען שצריך להוציא את הילדים לעבוד, אבל אני כן טוען שאם ננצל את הגיל הזה כדי להתחיל להיחשף בצורה מבוקרת ליזמות ועסקים – נגיע למקום אחר.
.
ודבר אחרון – בהצלחה למור !
.